<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער רביעי</h1>
<h2>דף לא.</h2>
ובמה מיחדין או מפקידין, שנינו בברייתא בפרק אין מעמידין (ל"א, א') ומייתינן לה בשילהי פרק ר' ישמעאל, אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין, ומפתח וחותם ביד ישראל, ר' אליעזר אומר מותר בשתיה וחכמים אוסרין. זו הגירסא הנכונה. ויש גורסין ומפתח או חותם ביד ישראל, ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי ומפתח וחותם, מפרשים הם דמפתח או חותם קאמר, דבאחד מהם סגי. ויש ראיה לדבריהם מדאמרינן התם (שם) אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם אחד ביד גוי, חוץ מן היין, שאינו משתמר בחותם אחד. ור' יוחנן אמר אפי' יין משתמר בחותם אחד, הא ר' אליעזר הא רבנן, דאלמא לר' אליעזר בחותם אחד סגיא, ולא בעינן מפתח וחותם. ואינו מחוור, שהרי פסק רב כאן כר' אליעזר, דאמר רב חסדא אמר רב הלכה כר' אליעזר, ואילו רב בעצמו אמר באותו פרק (ל"ט, א') חבי"ת צריך חותם בתוך חותם, ואע"ג דבההיא סוגיא משמע דבישראל החשוד מיירי, מכל מקום הוא הדין בגוי, והכין איתא בירושלמי (פ"ב, ה"ג) דמייתי הא פלוגתא דחבי"ת דרב ושמואל, גבי הא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן, דאלמא [הא והא] בחד גונא מיירו, וכן כתוב בהלכות פסוקות דמר יהודאי גאון ז"ל, דר' אליעזר ורבנן בגוי פליגי, והכין ודאי משמע, דהא רב אשי דהוא בתרא, משמע דבעי ביין שלנו ביד גוי חותם בתוך חותם, דתנן בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין ואקשינן (שם) פשיטא משום דהחמיץ פקע איסוריה מיניה, ופריק רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד גוי, לא בעי חותם בתוך חותם, אלמא לדידיה היין שלנו ביד גוי, בעי חותם בתוך חותם. וההיא ודאי משמע דאליבא דהלכתא נסיב לה, דאי אליבא דרבנן, הכין הוה ליה למימר, דחומץ שלנו ביד גוים לרבנן, לא בעי חותם בתוך חותם. אלא הגירסא הראשונה נכונה, ומפתח וחותם גרסינן. וקולו של ר' אליעזר דעביד מפתח אחד, עם חותם, כשני חותמות, ואע"פ שאיפשר לזייף המפתח ולא יהא ניכר, אפילו כן סבירא ליה לר' אליעזר דכולי האי לא טרח. ורבנן סברי דלעולם אסור עד שיהו שם שני חותמות. ופלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן דהכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין, ור' יוחנן אמר אפילו יין [משתמר בחותם אחד], בחותם אחד ומפתח קאמר, וכי פסק רב הלכה כר' אליעזר, במפתח וחותם קאמר ולעשותן כשני חותמות, ולעולם שני חותמות בעינן אלא שמפתח אחד עולה במקום חותם אחד. והשתא ניחא מאי דפסק רב בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן כר' אליעזר, ופסק בחבי"ת דבעינן חותם בתוך חותם, ולאו דוקא אלא אפילו מפתח וחותם כשני חותמות, ולאפוקי דלא סגי ליה בחותם אחד בלחוד, וכזה נראה שהיה דעת הרב בעל הלכות גדולות, שכתב בלשון הזה, תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי, ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתיה, וחכמים אוסרין. והלכתא כר' אליעזר. אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם, חוץ מן היין, ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם, והלכתא כר' יוחנן. אלו דבריו ז"ל ומכאן אתה למד שהסכים לפירוש שכתבנו. וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי ז"ל, שפסק כר' אליעזר וכתבה לההיא דרב אשי לגבי חומץ. ואלא מיהו יש לעיין לפי פסק זה, מה שאמרו בשבת בפרק כל כתבי הקדש (קכ"ב, א') התיר להם ר' חנינא לבית ר', יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד, ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר, או משום אימתא דבי נשיאה. והתם חותם אחד בלחוד הוה וביד גוים ממש הוה, אלמא ר' אליעזר בחותם לבדו מתירו, ומסתברא לי דהתם נמי מפתח היה בידן של בית ר', דשלהן היה וכגון שייחד לו קרן זוית בקרון, והניחו שם היין ומפתח בידן. וגרסינן בירושלמי (פ"ה, ה"ה) גמרא המניח יין בקרון, אמר ר' יוחנן מעשה בקרון אחד של בית ר' שהפליגה יותר מארבעת מילין, אתא עובדא קמי רבנן ואכשרון. ונראה שהוא הוא המעשה שאמרו שם בפרק כל כתבי הקודש, ובחותם אחד [היה] כמו שאמרו שם בגמרא, ומקום מיוחד היה להם ומפתח בידם, דכל שאין שם שני חותמות אע"פ שיש מפתח וחותם, חותם אחד סתם קרי ליה, ולא עדיף מפלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן בהכל משתמר בחותם אחד, דמפרשינן דחותם אחד עם מפתח קאמר. ולפי פירוש זה, הא דאמרינן בפרק השוכר (ס"ט, ב') וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשתומא, וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא, מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים, הכי פירושא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים, ונשכור את מקומו ומפתח ביד ישראל, ופריק משום שיבא, ופירש הרב אלפסי ז"ל, שיבא, שמניחין נקב במגופת החבית לאחר שטחין את פיה כדי שיצא הרוח ממנו, ולא ישבר את הכלי, וחוששין שמא יכניס משם שפופרת וישתה. ונמצא עכשיו לפי פירוש זה, דלעולם יין צריך שני חותמות, בין שהפקידו אצל גוי בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך את היין, ומיהו במפתח וחותם סגי, דכשני חותמות נינהו לר' אליעזר דקיימא לן כוותיה, ואי איכא שיבי, אפילו בשני חותמות לא סגי, דאיכא למיחש דילמא שתי על ידי מיניקת ומנסכו.
גרסינן התם בפרק אין מעמידין היכי דמי חותם בתוך חותם, אמר רבא אגנא אפומא דחביתא, שריקא וחתימה, הוי חותם בתוך חותם, שריקא ולא חתימה, לא הוי חותם בתוך חותם. דיקולא אפומא דחביתא ומהדק, הוי חותם בתוך חותם, לא מיהדק לא הוי חותם בתוך חותם. נוד בדסקיא, ציירא וחתימא ופיה למטה, הוי חותם בתוך חותם, פיה למעלה לא הוי חותם בתוך חותם, אי כייף פומא לגאו וצייר וחתים, אפי' פומא לעיל הוי חותם בתוך חותם. וכתב הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם, ודוקא בשהכיר את קשריו שלא נשתנו, ודוקא במפקיד יינו אצל גוי וחוזר ורואה את קשריו, כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות העין, אבל השולח את יינו אצל חבירו על ידי גוי, אין סימני הקשרים מועילין, אלא סימן כתיבה בלבד על גבי הטיט בפי החבית, כדי שיהא נכר שלא נשתנה ביד גוי. וגם סימן זה אינו יוצא מתחת יד גוי, וכדגרסינן בברייתא (ל"ו, ב') השולח חבית של יין ביד כותי, וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר, ואם לאו אסור. ולפי פירוש זה כל שאנו משלחין בשר או יין ביד גוי חתומים בכתב, אינו צריך לחזר אחר החותם אם נשתנה אם לאו, אבל בשאר החותמות צריך לחזר אחריהם אם נשתנו אם לאו. ויש מי שאומרים שאפילו בשאר סימנין אין צריך לחזר אחריהם אם נשתנו [אם לאו], וכל שמודיע למי שנשתלחו לו שיש על גביו סימן כן וכן, שרי. והא דאמרינן בברייתא אם מכיר חותמו וסתמו, לאו דוקא שיכירנו בטביעות העין קאמר, אלא שיהיה כעין חותמו וסתמו קאמר, [כלומר] שאם חתמו באחד מן הענינים, צריך שיכיר שיהא בו כעין אותו חותם, ולא שנשתנה לחותם אחר שאינו ממין חותמו וסתמו. ורבינו יצחק הזקן זצ"ל פירש, דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו, לאו למימרא שצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לאו, אלא הכי קאמר, אם כשחזר על חותמו מכירו, כשר, ואם לאו אסור, דמוכחא מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו, אבל אם לא הלך ולא ראה כלל, אלא שהישראל השני מצאו חתום, מותר. והכין ודאי מסתברא, דהא אמרינן דלא טרח ומזייף, והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה, חזקה לא טרח ומזייף. ומכל מקום נכון הדבר להודיע בכתב למי שנשתלח לו, איזה סימן עשה בו, וכן כתב רבינו יצחק ז"ל. עוד שמעתי בשם רבינו יצחק ז"ל, דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו, וטעמא דמסתבר הוא. ואם תאמר אע"פ שחתם את החבית או את הקנקן בכמה חותמות, נחוש שמא יקוב חור בחבית כעין ברזא ויוציא ממנה, לא היא דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק השוכר (ס"ט, א') דלשתומא לא חיישינן, ואפי' לרבנן נמי דחיישי לשתומא, הני מילי שתומא דמגופה, אבל בגופה של חבית לא, דקשה היא לינקב. וצריך לחתום בפי כל נקבי הברזות, כמו שצריך לחתום בפי החבית.
<h2>דף ס:</h2>
יש לו שיכות ביין ולא בבית, שנינו בפרק ר' ישמעאל נכרי שנמצא עומד בצד הגת של יין, אם יש עליו מלוה אסור. פירוש בצד הגת בבית שהגת שם, ואפילו אינו עומד ממש בצד היין, ומשמע אפילו [היו] חביות סתומות ואפילו בחותם אחד, דהא לא מירתת, וכל היכא דלא מירתת אסור עד שיהו בו שני חותמות, או מפתח וחותם. ותניא בתוספתא (פ"ח, ה"ג) ישראל שהכניס יין ברשות גוי, אם יש עליו מפתח או חותם מותר, [ואם לאו אסור. לוה עליו מן הגוי אע"פ שיש עליו מפתח או חותם, אסור] ואם היה אוצר פתוח לרשות הרבים מותר, בעיר שכולה גוים אסור עד שיושיב שומר. ואמרינן עלה בגמרא על הדא מתני' דנכרי שנמצא עומד בצד הגת (שם) אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו היין, כלומר שעשאו לו אפותיקי, ואפילו אפותיקי סתם וכל שכן אפותיקי מפורש. דכל שיש לו מלוה על [אותו] היין נגע ולא מירתת, אבל כל שאין מלותו על היין ממש, אע"פ שיש לו מלוה על ישראל בעל היין, מותר, דמירתת ולא נגע. ואפילו הגיע זמנה של מלוה, ואפי' היה עומד בצד היין סמוך בכדי פשוט ידים, דכל שאין לו רשות ליגע בו, אפילו נמצא סמוך לו ממש, לא חיישינן ואפילו חביות פתוחות. דגרסינן בפרק השוכר (ע', ב') חצר החלוקה במספיס, רב אמר טהרותיו טמאות ובגוי אינו עושה יין נסך, ור' יוחנן אמר אף טהרותיו טהורות, מיתיבי הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירותיו ומניח שם כלים, אע"פ שידו של עם הארץ מגעת לשם, קשיא לרב, אמר לך רב שאני התם שנתפס עליו כגנב, אלמא ההיא דפליגי בה רב ור' יוחנן אפילו בשידו של עם הארץ מגעת לשם היא, ואפילו הכי לכולי עלמא בגוי, אינו עושה יין נסך.
אין לו שיכות לא בבית ולא ביין, אע"פ שהחביות פתוחות והוא נמצא בצד היין, ואפילו בתוך פשוט ידים, מותר, שאין לו פנאי לנסך, והוא דלית ליה לאשתמוטי. והיינו מתניתין דפרק ר' ישמעאל ששנינו נכרי שהיה עומד בצד הגת, אם אין לו מלוה עליו הרי זה מותר. ופירשה שמואל (שם) שאין לו מלוה על אותו היין, ואע"פ שיש לו מלוה על ישראל בעל היין, וגרסינן [בסוף] פרק ר' ישמעאל (ס"א, ב') ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, ואשתכח גוי דקאי ביני דני, אמר רבא אם נתפס כגנב שרי ואם לאו אסיר. ולפי מה שכתבנו למעלה בשם הראב"ד ז"ל, דוקא בשנעל אחריו, הא לאו הכי, אע"ג דאינו נתפס כגנב על הכניסה, מותר, דלא גרע מהמניח נכרי בחנותו. ואין כן דעת רש"י ז"ל, דשאני התם שעומד שם ברשות הישראל, אבל זה אם לא נכנס לנסך, למה נכנס. וכן נראה גם דעת הרמב"ן ז"ל, וכמו שכתבתי למעלה, ונראין לי יותר דברי הראב"ד ז"ל, וכמו שכתבתי בעובדא דאושפיזא.
<h2>דף סא.</h2>
יש לו שיכות בבית וביין, שנינו בפרק ר' ישמעאל המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו, ובבית הפתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה גוים וישראלים מותר, בעיר שכולה גוים אסור, עד שיהא יושב ומשמר, ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר. ר' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות הגוים אחת. המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו, והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר, אבל אם רצה ישראל להוציאו, אם אין מניחו עד שיתן לו מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים. פי' ישראל שקנה ענבים מן הגוי ודרכן, ועשה יינו בטהרה ולא פרע לו מעות, ועדיין היין כאילו הוא של גוי, וכן הגוי שדרך גתו על ידי ישראל ועשאו [בטהרה] כדי למכרו לישראלים, ונתנו ישראל ברשותו של אותו גוי בעצמו, אלא שאין הגוי דר באותה חצר ממש אלא בחצר אחרת, אם היה פתח האוצר פתוח לרשות הרבים, שאי איפשר לו לגוי ליכנס לתוכו שלא יראוהו בני רשות הרבים, אם היו ישראלים וגוים דרים באותה העיר, מותר, ואע"פ שאין ישראל דר באותה חצר ממש, ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, דהא מתני' סתמא קתני, ואפילו אין מפתח וחותם בידו, ואם איתא דדוקא בשיש מפתח וחותם בידו, ליתני הכין בהדיא, כדתני בבית הפתוח לרשות הרבים, וטעמא דמילתא, משום דמתיירא מליכנס שם, שמא כשיראוהו נכנס שם, יחשדוהו שמא נגע, ויפסידו יינו עליו. ומיהו דוקא בשלא נמצא באותו בית שהיין נתון בתוכו, הא לאו הכי אסור, דכיון שיש לו שיכות ביין ונמצא עומד בצדו, הרי זה אסור וכדתנן במתני' דלעיל מינה (ס', ב') נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש עליו מלוה אסור, וכל שכן כאן שהוא שלו ממש ויש לו שיכות בבית. ודוקא בשהיה של גוי ואי נמי בשמכרו לישראל ולא פרעו עדיין, אבל בשמכרו לישראל ופרעו, ואילו רצה ישראל להוציאו אינו יכול לעכב על ידו מלהוציאו, מותר, ואפילו בשאין פתחו פתוח לרשות הרבים, ואין מפתח וחותם ביד ישראל, כיון שאין הגוי דר באותה חצר ממש, והיינו דקתני כתב לו התקבלתי ממך מעות, מותר ובהא מתני' לא קתני בה פתח פתוח לרשות הרבים, ואע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן. ואיפשר לומר דאפילו נמצא עומד בצד הגת, מותר, דהא תנן במתניתין דלעיל בנמצא עומד בצד הגת, אין לו עליו מלוה מותר, ותנן נמי בסופא דהמטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו, והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות, מותר. ויש אומר' שאילו נמצא אותו הנכרי עומד בצד הגת, אסור, מפני שיש לו שיכות בבית, וכל שאינו נתפס כגנב על הבית, ונמצא עומד שם אסור. ואינו מחוור בעיני, שהרי הביאו ראיה [בגמרא] מיהא מתני' דהמטהר יינו של נכרי, למתני' דנכרי הנמצא עומד בצד הגת, דדוקא בשיש לו מלוה על אותו יין , כשמואל, מדקתני אם כתב לו התקבלתי ויכול להוציאו מותר, ואם איתא דהתם דוקא בשאינו עומד בצד הגת, מאי ראיה, דשאני התם דאיכא תרתי לטיבותא, דכתב לו התקבלתי ואינו עומד בצד הגת, אלא משמע ודאי דכל זמן שיכול ישראל להוציאו כלומר שפרעו, אפילו נמצא עומד בצד הגת מותר, ואע"פ שאינו נתפס כגנב על הבית, הרי הוא נתפס כגנב [על היין], ומתירא הוא ליגע. והכין דייקי כל הני עובדי דפרק השוכר (ס"ט, א') דהמניח נכרי בחנותו, וכן המניח יינו בקרון וספינה, והיה אוכל עמו על השלחן והניח לגין על הדולבקי, דבכולהו אינו נתפס כגנב על הבית, ואפילו הכי בכולהו כל שלא הודיעו שהוא מפליג, מותר. והא דאמרינן בפרק השוכר (ע', א') ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי, ואשתכח גוי דהוה קאים ביני דני, אמר רבא אם נתפס עליו כגנב, שרי, ואם לא אסור, דמשמע לכאורה דכל היכא דאינו נתפס כגנב על הבית, אע"פ שנתפס כגנב על היין אסור, התם דוקא בשנעל הפונדק, וכן נראה מפירושיו של הראב"ד ז"ל, שכך היא בגירסת הספרים מפורש, ובתוספתא (פ"ח, ה"ג) גרסינן פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין, אע"פ שחביות פתוחות והגוי יושב, מותר, מפני שבחזקת משתמר, ומדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק השוכר גבי אי אית ליה לאשתמוטי, נראה שהוא ז"ל סובר דכל שיכול להשמט, ואינו נתפס כגנב על הבית, אסור. וכן דעת הרמב"ן ז"ל ויש לחוש לדבריהם.
בעיר שכולה גוים אסור, אע"פ שפתוח לרשות הרבים, כיון שהיה שלו וברשותו, ואין ישראלים דרין בה, אינו מתיירא מליכנס שם, והילכך אע"פ שאינו דר [שם] ופתחו פתוח לרשות הרבים, ומפתח וחותם בידו של ישראל, לעולם אסור עד שיהא ישראל יושב ומשמר, וכל שהוא נכנס ויוצא הרי הוא כיושב ומשמר. ואני תמיה למה לי יושב ומשמר או נכנס ויוצא, בדר באותה העיר בלבד תיסגי, דהא קתני בעיר שישראלים וגוים דרים בה, פתח פתוח לרשות הרבים מותר, ויש לי לומר דהתם דוקא כשישראלים [רבים] דרים בה, לפי שהוא מתירא שמא יראנו אחד מהם, אם לא זה, יראנו זה, אבל אם אין ישראלים דרים בה, אע"פ שזה יחידי דר בה אינו מתירא כל כך, כיון דיש לו שיכות בין בבית בין ביין, והיינו דקתני בעיר שישראלים וגוים דרים בה, ולא קתני אם אותו ישראל דר בה, כדקתני בברייתא בחצר (ס"א, א') אם ישראל דר באותה חצר והוה ליה רבותא טפי. ומיהו אם ישראל דר באותה חצר ואין הגוי דר בה, לעולם מותר ואפילו אין מפתח וחותם בידו, ואם ישראל וגוי דרים באותה חצר, גם כן מותר, ואפילו אין מפתח וחותם בידו, דהיינו כיושב ומשמר, וכשומר שאינו בא לקיצין, ואם הגוי דר באותה חצר וישראל דר בחצר אחרת, אפילו היה מפתח וחותם בידו, ואפילו שני חותמות אסור, עד שיהא יושב ומשמר, דתניא בברייתא (ס"א, ב') יינו של נכרי ברשותו, כלומר ברשותו של גוי, ושהוא דר בה, ישראל דר באותה חצר, מותר, והוא שמפתח וחותם בידו, ואמרינן עלה [בגמרא] אמר לו ר' יוחנן לתנא, תני אע"פ שאין מפתח וחותם בידו, בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו, כלומר אם ישראל דר בחצר אחרת, והגוי דר באותה חצר.
גרסינן התם בעיר שכולה גוים אסור, אמאי הא איכא רוכלין המחזרין בעיירות, כלומר רוכלים ישראלים, אמר שמואל בעיר שיש בה דלתים ובריח, פירש הראב"ד ז"ל בעיר חשובה שרוכליה בתוכה, ואין צריכין לרוכלין אחרים שיבאו לה מחוצה לה. אמר רב יוסף ואשפה כרשות הרבים דמיא, וחלון, כלומר אם יש לישראל חלון פתוח מביתו לאותו אוצר, כרשות הרבים דמיא, ודיקלא כרשות הרבים דמיא, כלומר לפי שעולין לו תמיד ללקט פירותיו, ואם יכנס שם יראוהו משם. ומסתברא בדקל של הפקר או של ישראל, הא של גוי לא, דהא מגוים לא מירתת. פסק רישיה, כלומר שיבש ואין שם פירות, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר, למה ליה דסליק התם ומאן דשרי זימנין דאבדה ליה בהמה וסליק לעיוני בהדה, וקיימא לן (חולין צ"ג, ב') בכל התורה, רבינא ורב אחא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והלכתא כרבינא לקולא. ועיר שנכנסין לה רוכלין המחזרין בעיירות, מותר, וכדאמרן, דלא אמרו אסור אלא בעיר חשובה שיש לה דלתים ובריח. וקשיא לי אפילו כי איכא רוכלין המחזרין מאי הוי, ומאי שנא מיהא דתנן בפרק השוכר (ס"ט, א') נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת משתמר מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב, ואע"ג דאיכא עוברי דרכים טובא, ויש לומר דהתם בזמן דליכא עוברי דרכים, הא בזמן שיש עוברי דרכים מירתתי ולא נגעי, וכדאמרינן בפרק אין מעמידין (ל"א, ב') בין הגתות שאנו, ואי נמי יש לומר דהתם אין הכל בקיאין בחבית זו שהיא של ישראל, והילכך לא מימנע משום עוברי דרכים, אבל הכא דמטהר יינו על ידי ישראל, הכל יודעין בו ומכולהו מירתת והראשון נראה לי עיקר, שהרי במעביר חבית נמי אמרו שם, דכל בין הגתות מסתפי ולא נגע. וכן אמרו בתוספתא (דמאי פ"ד, הי"ז) חמרין המודדין מן הגורן לעיר, אין חוששין להם לא משום דמאי ולא משום שביעית. עוד קשיא לי, אדרבה אפילו בשאין ישראלים דרין שם, ואין רוכלין מחזרין, למה יאסר והלא ישראל המטהר לא הודיעו שהוא מפליג ואם כן אף הגוי מסתפי דילמא השתא מדכר ליה לחמרא ואתי, וכדאמרינן בכל הנהו עובדי דבפרק השוכר (ע', א') ויש לומר דהכא דיש לו שיכות בבית וביין, לא מיסתפי כולי האי, ואי נמי יש לומר דכיון שהוא דר בעיר אחרת, כל שיצא הרי הוא כמודיעו שהוא הולך לעירו ולביתו. כתב הראב"ד ז"ל [דכשאמרו] באשפה וחלון ודיקלא שהוא מותר דוקא ביום אבל בלילה צריך לישן בתוכו, וביום נמי דוקא בשהיה היין כולו עומד כנגד הפתח, או שהיה כולו נראה מן האשפה ומן החלון ומן הדקל, אבל אם אינו כענין זה, מה שכנגד הפתח מותר, והשאר אסור, וכן כשהוא פתוח לרשות הרבים ממש. ונראה שסמך לו הרב ז"ל בזה על מה שאמרו בפרק השוכר (ע', א') ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי, על גוי ואחדיה לדשא באפיה ואיכא ביזעא בדשא, אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר. ולי נראה שאין הנדון דומה לראיה, דהתם שאני דנכנס ודאי וסגר אחריו, אבל הכא מימר אמרינן חזקה לא נכנס כלל, דכל שהפתח פתוח לרשות הרבים, מירתת שמא יראוהו נכנס ויוצא, או יראוהו מן החלון דרך כניסתו ויציאתו ומפסדו ליה, וכיון שאנו תולין בחזקה שאינו נכנס כלל, לא שנא כנגד הפתח, ולא שנא שבצדדין הכל מותר.
דברים אלו שאמרנו בישראל שהפקיד יינו ביד גוי או שמיחדו אצלו, אבל בשלא הפקידו ולא יחדו אצלו [אלא שיש לגוי שיכות בבית או ביין, או בבית וביין, וכן שאין לו שיכות לא בבית ולא ביין] אלא שנמצא בבית עומד בצד היין, או שלא בצדו, או שנתיחד עמו, פעמים אסור עד שיהא מפתח וחותם בידו, ופעמים מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו, וכמו שיתבאר בעזר העוזר. יש לו שיכות בבית כיצד, שנינו בברייתא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי, ומלאהו יין, ישראל דר באותו חצר מותר, ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו. פי' ישראל דר באותה חצר אע"פ שהגוי דר שם גם כן, מותר ואפילו היה היין בחצר ממש, דכל שישראל דר שם, ואין לו לגוי שיכות ביין, אע"פ שיש לו שיכות בבית, בחזקת משתמר הוא, עד שיצא ישראל ויאמר לו שהוא מפליג כמו שנכתוב בע"ה, דהוה ליה כמניח נכרי בחנותו, ששנינו בפרק השוכר (ס"ט, א') שהוא מותר אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג. בחצר אחרת, אם יש מפתח וחותם ביד ישראל [מותר], ואע"פ שהגוי דר בה ואין הישראל דר בה, לא גרע ממפקיד יינו ביד גוי דשרי, וכר' אליעזר, וקיימא לן כוותיה וכדכתבינן לעיל. אבל אם אין מפתח וחותם בידו, אסור, ואע"פ שאין לו שיכות ביין, הואיל ויש לו שיכות בבית, ודר בחצר אסור, שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר או מה שמכר ואין השוכר [ואין] הלוקח מקפידין בכך. ומיהו נראה דדוקא כשהגוי דר באותה חצר, הא בשאין הגוי דר באותה חצר, מותר, דהשתא לא עביד דאתי, שאין לו שיכות בה, והיינו דקתני אחד השוכר ואחד הלוקח בית בחצרו של גוי, ולא קתני השוכר או הלוקח בית מן הגוי. ויש מי שאומר דכל כי הא שאין הגוי דר באותו חצר, אפילו נמצא הגוי עומד בצד היין, מותר, דנתפש עליו כגנב, דכל שהשכירו לו הרי הוא כמוכרו [לו] עד זמן שכירותו. אבל הראב"ד ז"ל מחמיר בזה, דכיון שהבית שלו, ואפילו אינו שלו עכשיו אלא שמכרו לו לחלוטין, עדיין יש לו קצת שיכות בו, לפי שאדם עשוי לבא ולראות מה שהשכיר או מה שמכר, ואין הלוקח מקפיד עליו בכך, והילכך כל שנמצא עומד בצד היין, חוששין לו, וראוי לחוש לדברי הרב ז"ל. וכתב עוד הראב"ד ז"ל, דמסתברא דדוקא שוכר או לוקח בית בחצרו של גוי, לפי שיש לו בה שיכות כמו שאמרנו, אבל בחצרו של ישראל ממש, שלא שכרו ולא לקחו מגוי, אפילו היה הגוי דר באותה חצר ואין ישראל דר בה, מותר, ואע"פ שאין מפתח וחותם ביד ישראל, לפי שאין לו בה שיכות ואפילו נמצא עומד בצדו, שהרי מכל מקום נתפש עליו כגנב, והני מילי ביום, אבל בלילה אסור. ולולי שאמרה הרב ז"ל, הייתי אומר דלא שנא יום ולא שנא לילה, אלא כל שיש דלתים לחצר וננעל, אפילו ביום אסור, שהרי יש לו שיכות בחצר, ואית ליה לאשתמוטי על הנעילה, הילכך אסור. ואם לא ננעל החצר, או אפילו ננעל ויש חור בדלתות או במקום אחר שיכול לראות משם חביות שבבית, מותר, הא לאו הכי אסור. וכדאמרינן בפרק השוכר (ע', א') ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי, על גוי ואחדיה לדשא באפיה, והוה ביזעא בדשא, אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. ואם אין לו דלתים, אפילו בלילה מותר, דמימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי, ואיתפס עליה כגנב, וכדאמרינן התם (שם) ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי ושתו חמרא, שמע ישראל קל צלויי בבי כנישתא, קם נפק, אמר רבא חמרא שרי, מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי. וגרסינן תו התם (שם) ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי בארבא, שמע ישראל קל שיפורי דבי שמשי, קם סליק, אמר רבא חמרא שרי, מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי, ואי משום שבתא, אמר רבא אמר לי איסור גיורא, כי הוינן בארמיותן אמרינן, יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא, כמה כיסי משתכחא בשוקא, ואינהו לא ידעי דסבירא לן כר' יצחק, דאמר מוליכו פחות פחות מארבע אמות. ומשמע מיהא, דאפילו לא לן ישראל שם בלילה, נמי שרי דהא ודאי מדקאמר ואי משום שבתא אמר לי איסור גיורא וכו', על כרחין חוץ לתחום הוה, ובדלא אתא בשבתא, אלמא אפילו בלילה מירתת ואמר, דילמא השתא אתי, ואפילו בכי הא דאסור ליה לישראל למייתי, שרי, משום האי טעמא, דכל דמיסתפי ואמר השתא מדכר ליה לחמריה, חמרא שרי. ואיפשר לומר, שאף הראב"ד ז"ל לא אמרה אלא בחצר שהגוי לבדו דר שם, מפני שדרכן של בני אדם לסגור דלתות החצרות במנעול בלילות, מפחד גנבים ועוברי דרכים, ומן הסתם חוששין שמא סגר בעדו, כמנהג בני החצרות, אבל במקומות שאין להם דלתות, כארבא, ואי נמי בחצר שישראל דר שם לא שנא לילה ולא שנא יום.
<h2>דף סא:</h2>
והיכא דטיהר יינו של גוי ברשותו של גוי אחר, אין דינו כמניחו ברשותו של גוי בעל היין, אלא הרי הוא כיינו של ישראל ברשות גוי דבמפתח וחותם סגי ליה, ואפילו הפקידו אצלו והודיעו שהוא מפליג, ואפילו אין ישראלים דרים שם. דתנן ר' שמעון אומר כל רשות גוים אחת היא, ואיבעיא לן עלה בגמרא, ר' שמעון בן אלעזר להקל או להחמיר, רב יהודה אמר זעירי להקל, הכי קאמר תנא קמא, כשם שברשותו אסור כך ברשות גוי אחר אסור, וחיישינן לגומלין, ואתא ר' שמעון למימר כל רשות הגוים אחת היא, כלומר בתמיה. ורב נחמן אמר זעירי, להחמיר, והכי קאמר תנא קמא בד"א ברשות דידיה הוא דאסור, אבל ברשות גוי אחר מותר, ולא חיישינן לגומלין, ואתא ר' שמעון בן אלעזר ואמר כל רשות הגוים אחת היא, כשם שברשותו אסור כך ברשות [גוי] אחר אסור. ותניא כוותיה דרב נחמן אמר זעירי להחמיר, ר' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות גוים אחת היא מפני הרמאין, וכיון דר' שמעון להחמיר, רבנן להקל. וקיימא לן כרבנן להקל, והילכך ברשות גוי אחר, כל שיש מפתח וחותם בידו מותר ואינו צריך להיות יושב ומשמר.
ודוקא כשהניחו ברשותו של גוי, שאינו משועבד לו לאותו גוי שטהרו ליינו, אבל כשהיה אותו גוי מתירא מן הגוי המטהר יינו, כגון שהוא אריסו או עבדו, הרי הוא כאילו הוא מונח ברשותו של גוי בעל היין, דגרסינן התם דבי פרזק רופילא אפקידו חמרא גבי אריסייהו, אמר רבא אפילו למאן דאמר לא חיישינן לגומלין, הני מילי היכא דלא מירתת מיניה, אבל כיון דאריסיה מירתת מפרזיק רופילא מחפי עליה.
<h2>דף סד:</h2>
תניא בפרק השוכר שבע"ז איזהו גר תושב, כל שקבל עליו בפני שלשה שלא לעבוד ע"ז, דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' כל שקבל עליו שבע מצות בני נח, ואחרים אומרים אלו ואלו לא באו לכלל גר, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אלא איזהו גר תושב, ר' יהודה אומר זה גר אוכל נבלות. מיחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה גוים, ואין מפקידין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה ישראלים. פי' לפי שהוא אינו מנסך ואינו נוגע, ולפיכך מיחדין אצלו בביתו של ישראל, וברשותו, אבל אין מפקידין אצלו, לפי שאינו מקפיד בגוים הנכנסין אצלו, שלא יגעו בו, ויינו כשמנו. ולגבי יין נסך לא פליגי, אלא דברי הכל היא דכל שהוא מוחזק שאינו עובד ע"ז אע"פ שלא קבל [עליו] בפני שלשה חברים שלא לעבוד ע"ז, מיחדין אצלו יין אבל אין מפקידין אצלו יין בלא חותם. ותדע לך מדאמרינן התם (ס"ה, א') רב יהודה שדר קורבנא לבי אדרבן ביום אידו, אמר קים ליה ביה דלא פלח ע"ז, אמר ליה רב יוסף והא תניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד ע"ז, אמר ליה כי תניא ההיא להחיותו. אלמא דוקא להחיותו הוא דאיפליגו, אבל לענין יין ושאר דבריו, לא פליגי. וכיון שכן אף ישמעאלים הללו שהן מוחזקין שאינן עובדין ע"ז, ואין דרכן לנסך, אע"פ שלא קבלו עליהן שלא לעבוד ע"ז, מייחדין אצלן יין בביתנו, אבל אין מפקידין אצלם יין בביתם, לפי שאינן מקפידין על מגע גוי, אבל כל שאר הגוים שעובדין ע"ז, ומנסכין יין לע"ז שלהם אין מייחדין אצלם יין, ואין צריך לומר שאין מפקידין אצלן. ואע"פ שאמרו (חולין י"ג, ב') בגוים שבחוצה לארץ שאין עובדין ע"ז, אלא שמנהג אבותיהם בידיהם, מכל מקום כיון שהן מנסכין [לפני ע"ז], אין כח בידינו להתיר ליחד אצלן בלא חותם כדינו, ואפילו בדיעבד אין מתירין אותו.
<h2>דף סט.</h2>
וכן כל שהוא מניח את יינו בחזקת משתמר, אע"פ שיש לגוי שיכות בבית, הרי זה מותר אע"פ שאין מפתח וחותם בידו, ואפילו נמצא עומד בצד היין, אלא אם כן הודיעו שהוא מפליג, או שאמר לו שמור, שהרי הוא כאומר לו שהוא מפליג, דתנן בפרק השוכר נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת משתמר מותר ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב. רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוב ותגוב. המניח יינו בקרון או בספינה והלך בקפנדריא, נכנס למדינה ורחץ, מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שיסתום וישתום ויגוב, רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותגוב. המניח נכרי בחנותו, אע"פ שהוא יוצא ונכנס כלומר שאינו יושב ומשמר מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום ויגוב, רשב"ג אומר כדי שיפתח ויגוף ותגוב. ואמרינן עלה בגמרא (ס"ט, ב') וצריכא, דאי תנא קמייתא משום דסבר דילמא אתי וחזי לי, אבל בקרון וספינה מפליג ליה לספינתיה ועביד מאי דבעי, כלומר הוה אמינא דניחוש דילמא מפליג ליה לספינתיה, קמ"ל דלא חיישינן להכי. ואי תנא קרון וספינה משום דסבר דילמא באורחא אחריתי אזל וקאי לגודא וחזי לי, אבל המניח נכרי בחנותו אחיד לה לבבא ועביד מאי דבעי, אימא לא, צריכא. כלומר דלא חיישינן להכי, וכל הנך דבפרק השוכר (ע', א') שאמרו דאי אחדיה לדשא באפיה, חמרא אסור, דוקא בידעינן בבירור דאחדיה לדשא בענין שאין ישראל יכול ליכנס שם שלא מדעתו של גוי, אבל בדלא ידעינן שרי, ואע"ג דאיכא מנעול מבפנים שהיה יכול לנעול אם ירצה. ואלא מיהו שמעינן מינה דאי אחיד לה לבבא אסיר, דעד כאן לא אמרינן אלא [דלא] חיישינן דילמא אחיד לה לבבא, הא ידעינן בבירור דאחיד, חיישינן כיון דאית ליה שיכות בבית ואית ליה לאשתמוטי דברשות עומד שם, שהרי הישראל הניחו שם, וכן נמי מדאמרינן גבי קרון וספינה דמימר אמר דאתי באורחא אחרינא וקאי אגודא וחזי, אלמא דוקא בדאיכא דרכא אחרינא דמצי אתי בה וחזי ליה, הא אילו לא הוה תמן אלא חדא אורחא, דכל דאתי חזי ליה, מכיון שהפליג עיניו מהם אסור דהא חזו דאזל ליה, ואי איפשר ליה דאתי דלא חזו ליה אינהו, וכן נמי אם הפליגו הספינה בים במקום שאי איפשר [לו] לראות, אסור, מדאמרינן בגמרא אבל בקרון וספינה מפליג ליה לספינתיה, ועביד מאי דעביד צריכא, כלומר צריכא הא דקרון וספינה לאשמועינן, דלא חיישינן לדילמא מפליג, הא אילו הפליג לה לספינתיה, חיישינן דעביד מאי דבעי דהא חזי ליה ולא איפשר ליה למיתי. ובהדיא שנו כן בתוספתא דתנינן תמן (פ"ח, ה"ה) המניח יינו בפונדק ונכנס לכרך, אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר. ואם הודיעו או שנעל עליו פונדק אסור, המניח יינו בספינה ונכנס לכרך, אע"פ ששהא לזמן מרובה מותר. ואם הודיעו או שהפליגה ספינתו אסור.
הא דקתני בכל הנהו בבי דמתניתין, אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, אפי' בשנתעלמו מהם עיניו ואפי' מיל נמי, כדקתני בברייתא דטהרות אע"פ שהפליג מהן יתר ממיל, טהרותיו טהורות, ואפי' חביות פתוחות מותרות דומיא דהיה אוכל [עמו] על השולחן והניח לגין על הדולבקי, ולגין על הדולבקי פתוח קאמר, דומיא דלגין שעל השולחן וכל שלא אמר לו מזוג ושתה, אפילו שעל דולבקי מותר. ותדע לך עוד, דהא כשאמר לו מזוג ושתה דקתני במתניתין שאף שעל הדולבקי אסור, הא קתני פתוחות אסורות, דאלמא אי לא אמר ליה מזוג [ושתה], אף פתוחות שעל הדולבקי מותרות. ובהדיא קתני בתוספתא (פ"ח, ה"ג) פרואר שישראל וגוי כונסין לתוכו יין אע"פ שחביות פתוחות והגוי יושב, מותר, מפני שחזקת המשתמר. והא דקתני סופא דמתניתין ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתום, דמשמע לכאורה דכולה מתניתין בסתומות מיירי, לא היא, אלא הכי קאמר ואם הודיעו שהוא מפליג, אע"ג דחביות סתומות אסורות, אם שהה כדי שישתום ויסתום. וכתב הרמב"ן ז"ל דמיהו משמע דדוקא בשיש פקק של עץ וכיוצא בו בהן, דאי בפתוחות לגמרי, כיון שהם על כתפו, ויכול ליגע בהדיא, חיישינן. ואע"ג דמתני' סתמא קתני, משום דלאו אורח ארעא להעביר חביות ממקום למקום, בלא שום פקק. ומכל מקום נראה ודאי דדוקא מעביר, אבל אידך בבי דמתניתין, כגון המניח יינו בקרון או בספינה, וכן המניח נכרי בחנותו, משמע ודאי דאפי' בפתוחות לגמרי קאמר, דומיא דסופא דלגין על הדולבקי. וכן כתב הראב"ד ז"ל, דחלוק יש ביניהם, דבחנות וספינה דאין לו רשות ליגע בחביות אפי' פתוחות נמי, אבל מעביר, דוקא סתומות כדי שלא יגע, דקרוב הוא ליגע [והיינו] דגרסינן בפרק ר' ישמעאל (ס', א') גוי דארי כובא וישראל אזיל בתריה, מליא אסיר [משום דילמא נגע, ואם חסרה היא כיון שנתעלמו עיניו ממנו אסור] משום שמא הורידה מכתפו, ונגע בו ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ומה שאמר הרב ז"ל דחוששין שמא הורידה מכתפו, לאסור אף כשהיא חסרה, נראין ודאי דבריו בזמן שאינה חסרה כל כך שאם הרכינה בעודה על כתפו, יכול ליגע ביין, אבל אם היא חסרה כל כך, שאינו יכול ליגע ביין אלא אם כן הורידה מכתפו, לא חיישינן, דמירתת. והכין איתא בירושלמי (פ"ה, ה"ד) אמר ר' שמואל מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אתא עובדא קומי ר' אבהו ואסר, אמרי בפתוחות הוה עובדא, אמר ר' זריקא לא סוף דבר מלאות, אלא אפילו חסרות, דטרף ונגע בידיה וחזר, פירוש טרף ביין בכתפו, עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו, אלמא כל היכא דיכול להרכין בעודה על כתפו, וליגע, חוששין, אבל להורידה מכתפו לא חיישינן דמירתת. ואם תאמר ובפתוחות כי לא הודיעו אמאי מותרות, והלא הגוי רואה הדרך לפניו ואין שם אדם ולמה ימנע מליגע, הא אמרינן בגמרא (ס"ט, ב') דדוקא בשיש שם דרך אחרת שיכול לבא עליהם דרך עקלתון, ובשלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם, הא לאו הכי אסורות, ולפי הענין הזה איפשר שאם היו שם שנים או שלשה פועלים גוים, שיכול אחד מהם להסתכל בדרך העקלתון, שאיפשר לישראל לבא בה, אסור, שהרי חזרו כל הדרכים כדרך אחד, שהאחד מסתכל והשני נוגע [בו], אלא שאינו נראה כן לכאורה מלשון הברייתא, דקתני היו חמריו ופועליו טעונין טהרות, דאלמא אפי' בפועלים רבים טהרו בשלא אמר להם אני אבא אחריכם, ואוקימנא בבא להם דרך עקלתון, ורחוק לומר שיש שם דרכי עקלתון הרבה יותר ממספר הפועלין, וכן בספינה וקרון. וממתניתין דמעביר חבית, ומסופא דלגין שעל הדולבקי, איכא למשמע דמניח נכרי בחנותו וכן מניח יינו בקרון או בספינה אפילו נמצא גוי עומד בצד החביות מותר.
והא דקתני אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום וכו', פירש הראב"ד ז"ל דדוקא בשהודיעו מקום הפלגתו ויש בה כשיעור הזה, אבל אם לא הודיעו מותר ואפי' אמר להם אני אבא אחריכם, דמירתתי שמא לא ישהה כל כך שיוכלו לשתום ולסתום, או לפתוח ולסתום, ואפילו שהה הרבה מכל מקום בכל שעה ושעה מירתתי שמא השתא אתי [השתא אתי] ואע"פ שלענין טהרות אמרו שאם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם אם נתעלמו עיניו מהם טהרותיו טמאות, התם בחביות פתוחות ואי נמי באוכלין, דבהרף עין יכול ליגע, אבל חביות סתומות שצריך לפתוח ולסתום ולהתייבש, רתותי מירתתי, אלא אם כן הודיען מקום הפלגתו. ואפילו בשהודיען, אם יש שם דרך אחרת [קרובה שיכול] לבא עליהם תוך שיעור פתיחה וסתימה ונגוב, מותר, דמימר אמר שמא דרך עקלתון הוא בא, ובשלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם, הא לאו הכי סמכא דעתייהו דבאותו דרך בא אחריהם, ולא דרך עקלתון, כדאמרינן בגמרא גבי טהרות.
ולענין מחלוקת רשב"ג ורבנן דמתני', קיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשיתומא, אלא אם שהה כדי לפתוח ולהסיר כל המגופה ולסתום ותתיבש, דאמרינן עלה בגמרא (ס"ט, ב') אמר רבא הלכה כרשב"ג, הואיל ותנן סתמא כוותיה, דתנן בסוף מתניתין היה אוכל עמו על השולחן, והניח לפניו לגין על השולחן, לגין על הדולבקי, והניחו ויצא, שעל השולחן אסור, שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, אף מה שעל הדולבקי אסור, חביות פתוחות אסורות, סתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב, והוה ליה מחלוקת ברישא בקרון וספינה וחנות, וסתמא באוכל עמו על השולחן, ומחלוקת ואחר כך סתם, הלכה כסתם. ודוקא בסתומות הוא דבעינן כולי האי, אבל בפתוחות כל ששהה כדי שיוכל ליגע ביין, היין אסור.
והא דקתני במניח יינו בקרון או בספינה והלך לו בקפנדריא, פירש הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט הכא כי האי לישנא, לומר [שלא] הודיעו שהוא נכנס למדינה לרחוץ, שאם הודיעו כן, אפי' לא הודיעו באיזה דרך הוא בא, אסור, כיון שיש שיעור בכניסת העיר ורחיצת המרחץ כדי שיפתח ויסתום ותגוב, אבל בשהלך בקפנדריא שלא ידעו הם שהלך לרחוץ, אע"פ ששהה הרבה, מותר, דמירתתי השתא אתי השתא אתי. והא דקתני במניח [נכרי] בחנות יוצא ונכנס מותר, לאו למימרא שאם שהה כדי פתיחה וסתימה ונגוב, בין כניסה לכניסה אסור, ואע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג, אלא אורחא דמילתא נקט, שאין דרך בעל הבית להניח חנותו לגוי ולהפליג. ויוצא ונכנס [נמי] דקתני, לאו למימרא שיצא ונכנס ואחר כך יצא והפליג, אלא אפי' יצא והפליג ביציאה ראשונה מותר, דדעתו של גוי שלא יצא זה להפליג, אלא לצאת וליכנס כדרך שאדם עושה בחנותו, כל שלא הודיעו שהוא מפליג.
ותנן היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן, לגין על הדולבקי, הניחו ויצא, שעל השולחן אסור שעל הדולבקי מותר. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות אסורות, סתומות כדי שיפתח ויגוף ותגוב. הא דקתני שעל הדולבקי מותר, דוקא כשהוא חוץ לפשוט ידים, אבל אם היה בתוך פשוט ידים שאיפשר לו ליגע בעודנו יושב במקומו, אסור, ושעל השולחן אפי' חוץ לפשוט ידים אסור, והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (פ"ה, ה"ז) הוון בעו מימר, מה שעל השולחן אסור בתוך פשוט ידים, מה שעל הדולבקי מותר בתוך פשוט ידים, ולא כן אמר ר' בשם רב ששת, כשם שנתנו פשוט ידים לטהרות, כך נתנו פשוט ידים ליין נסך, אלא מה דאמר על השולחן אסור בתוך פשוט ידים, מה דאמר שעל הדולבקי מותר ובלבד חוץ לפשוט ידים, כך מצאתי הגירסא בספרים. ונראה לי שהיא משובשת שאם כן אין הפרש בין שולחן לדולבקי, אלא כך היא הגירסא שעל השולחן אסור אפי' חוץ לפשוט ידים, [מה שעל הדולבקי מותר ובלבד חוץ לפשוט ידים].
הא דקתני במתניתין אם הניח בחזקת משתמר, איבעיא לן בגמרא היכי דמי בחזקת משתמר, ואהדרו כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אע"פ שהפליג מהן יתר ממיל, טהרותיו טהורות, ואם אמר להם לכו ואני אבא אחריכם, כיון שנתעלמה עינו מהן טהרותיו טמאות. ואמרינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, ואמרינן רישא בבא להן דרך עקלתון, כלומר שיכול לבא להם דרך עקלתון, שאינן יכולין ליזהר בו ומירתתי ולא נגעי, ואפילו הכי קתני סופא דכל שאמר להם לכו ואני אבא אחריכם, סמכא דעתייהו שלא יבא בדרך עקלתון אלא באותו דרך שהלכו הם, יבא אחריהם, ולפיכך כל שנתעלמה עינו מהם לא מירתתי ונגעי. ואם תאמר מאי קא מיבעיא להו היכי דמי חזקת משתמר, דהא מדקתני במתני' ואם הודיעו שהוא מפליג אסור, אלמא משמע דחזקת משתמר הוי כל שלא הודיעו שהוא מפליג, תירץ הרמב"ן ז"ל דאחביות פתוחות קא מיבעיא ליה, דאף הן מותרות כדבעינן למכתב בסמוך, וטעמא מאי, קא מיבעיא ליה, דכיון דפתוחות הן אע"ג דלא הודיעו שהוא מפליג, אמאי מותרות, והלא הגוי רואה הדרך לפניו שאין שם הבעלים, ויכול הוא ליגע, ומסקנא בבא להם דרך עקלתון, ויפה פירש.
<h2>דף סט:</h2>
ובמה מיחדין או מפקידין, שנינו בברייתא בפרק אין מעמידין (ל"א, א') ומייתינן לה בשילהי פרק ר' ישמעאל, אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין, ומפתח וחותם ביד ישראל, ר' אליעזר אומר מותר בשתיה וחכמים אוסרין. זו הגירסא הנכונה. ויש גורסין ומפתח או חותם ביד ישראל, ואפילו לפי גירסת הספרים דגרסי ומפתח וחותם, מפרשים הם דמפתח או חותם קאמר, דבאחד מהם סגי. ויש ראיה לדבריהם מדאמרינן התם (שם) אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם אחד ביד גוי, חוץ מן היין, שאינו משתמר בחותם אחד. ור' יוחנן אמר אפי' יין משתמר בחותם אחד, הא ר' אליעזר הא רבנן, דאלמא לר' אליעזר בחותם אחד סגיא, ולא בעינן מפתח וחותם. ואינו מחוור, שהרי פסק רב כאן כר' אליעזר, דאמר רב חסדא אמר רב הלכה כר' אליעזר, ואילו רב בעצמו אמר באותו פרק (ל"ט, א') חבי"ת צריך חותם בתוך חותם, ואע"ג דבההיא סוגיא משמע דבישראל החשוד מיירי, מכל מקום הוא הדין בגוי, והכין איתא בירושלמי (פ"ב, ה"ג) דמייתי הא פלוגתא דחבי"ת דרב ושמואל, גבי הא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן, דאלמא [הא והא] בחד גונא מיירו, וכן כתוב בהלכות פסוקות דמר יהודאי גאון ז"ל, דר' אליעזר ורבנן בגוי פליגי, והכין ודאי משמע, דהא רב אשי דהוא בתרא, משמע דבעי ביין שלנו ביד גוי חותם בתוך חותם, דתנן בפרק אין מעמידין (כ"ט, ב') אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין ואקשינן (שם) פשיטא משום דהחמיץ פקע איסוריה מיניה, ופריק רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד גוי, לא בעי חותם בתוך חותם, אלמא לדידיה היין שלנו ביד גוי, בעי חותם בתוך חותם. וההיא ודאי משמע דאליבא דהלכתא נסיב לה, דאי אליבא דרבנן, הכין הוה ליה למימר, דחומץ שלנו ביד גוים לרבנן, לא בעי חותם בתוך חותם. אלא הגירסא הראשונה נכונה, ומפתח וחותם גרסינן. וקולו של ר' אליעזר דעביד מפתח אחד, עם חותם, כשני חותמות, ואע"פ שאיפשר לזייף המפתח ולא יהא ניכר, אפילו כן סבירא ליה לר' אליעזר דכולי האי לא טרח. ורבנן סברי דלעולם אסור עד שיהו שם שני חותמות. ופלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן דהכל משתמר בחותם אחד חוץ מן היין, ור' יוחנן אמר אפילו יין [משתמר בחותם אחד], בחותם אחד ומפתח קאמר, וכי פסק רב הלכה כר' אליעזר, במפתח וחותם קאמר ולעשותן כשני חותמות, ולעולם שני חותמות בעינן אלא שמפתח אחד עולה במקום חותם אחד. והשתא ניחא מאי דפסק רב בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן כר' אליעזר, ופסק בחבי"ת דבעינן חותם בתוך חותם, ולאו דוקא אלא אפילו מפתח וחותם כשני חותמות, ולאפוקי דלא סגי ליה בחותם אחד בלחוד, וכזה נראה שהיה דעת הרב בעל הלכות גדולות, שכתב בלשון הזה, תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של גוי, ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתיה, וחכמים אוסרין. והלכתא כר' אליעזר. אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם בתוך חותם, חוץ מן היין, ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר חותם בתוך חותם, והלכתא כר' יוחנן. אלו דבריו ז"ל ומכאן אתה למד שהסכים לפירוש שכתבנו. וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי ז"ל, שפסק כר' אליעזר וכתבה לההיא דרב אשי לגבי חומץ. ואלא מיהו יש לעיין לפי פסק זה, מה שאמרו בשבת בפרק כל כתבי הקדש (קכ"ב, א') התיר להם ר' חנינא לבית ר', יין הבא בקרונות של גוים בחותם אחד, ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר, או משום אימתא דבי נשיאה. והתם חותם אחד בלחוד הוה וביד גוים ממש הוה, אלמא ר' אליעזר בחותם לבדו מתירו, ומסתברא לי דהתם נמי מפתח היה בידן של בית ר', דשלהן היה וכגון שייחד לו קרן זוית בקרון, והניחו שם היין ומפתח בידן. וגרסינן בירושלמי (פ"ה, ה"ה) גמרא המניח יין בקרון, אמר ר' יוחנן מעשה בקרון אחד של בית ר' שהפליגה יותר מארבעת מילין, אתא עובדא קמי רבנן ואכשרון. ונראה שהוא הוא המעשה שאמרו שם בפרק כל כתבי הקודש, ובחותם אחד [היה] כמו שאמרו שם בגמרא, ומקום מיוחד היה להם ומפתח בידם, דכל שאין שם שני חותמות אע"פ שיש מפתח וחותם, חותם אחד סתם קרי ליה, ולא עדיף מפלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן בהכל משתמר בחותם אחד, דמפרשינן דחותם אחד עם מפתח קאמר. ולפי פירוש זה, הא דאמרינן בפרק השוכר (ס"ט, ב') וכי מאחר דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לשתומא, וכר' אליעזר דלא חייש לזיופא, מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים, הכי פירושא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים, ונשכור את מקומו ומפתח ביד ישראל, ופריק משום שיבא, ופירש הרב אלפסי ז"ל, שיבא, שמניחין נקב במגופת החבית לאחר שטחין את פיה כדי שיצא הרוח ממנו, ולא ישבר את הכלי, וחוששין שמא יכניס משם שפופרת וישתה. ונמצא עכשיו לפי פירוש זה, דלעולם יין צריך שני חותמות, בין שהפקידו אצל גוי בין שהפקידו אצל ישראל החשוד לנסך את היין, ומיהו במפתח וחותם סגי, דכשני חותמות נינהו לר' אליעזר דקיימא לן כוותיה, ואי איכא שיבי, אפילו בשני חותמות לא סגי, דאיכא למיחש דילמא שתי על ידי מיניקת ומנסכו.
גרסינן התם בפרק אין מעמידין (ל"א, א') היכי דמי חותם בתוך חותם, אמר רבא אגנא אפומא דחביתא, שריקא וחתימה, הוי חותם בתוך חותם, שריקא ולא חתימה, לא הוי חותם בתוך חותם. דיקולא אפומא דחביתא ומהדק, הוי חותם בתוך חותם, לא מיהדק לא הוי חותם בתוך חותם. נוד בדסקיא, ציירא וחתימא ופיה למטה, הוי חותם בתוך חותם, פיה למעלה לא הוי חותם בתוך חותם, אי כייף פומא לגאו וצייר וחתים, אפי' פומא לעיל הוי חותם בתוך חותם. וכתב הראב"ד ז"ל דכל שני קשרים משונים הוי חותם בתוך חותם, ודוקא בשהכיר את קשריו שלא נשתנו, ודוקא במפקיד יינו אצל גוי וחוזר ורואה את קשריו, כי מי שעשה הקשר בקי בו בטביעות העין, אבל השולח את יינו אצל חבירו על ידי גוי, אין סימני הקשרים מועילין, אלא סימן כתיבה בלבד על גבי הטיט בפי החבית, כדי שיהא נכר שלא נשתנה ביד גוי. וגם סימן זה אינו יוצא מתחת יד גוי, וכדגרסינן בברייתא (ל"ו, ב') השולח חבית של יין ביד כותי, וציר ומורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו מותר, ואם לאו אסור. ולפי פירוש זה כל שאנו משלחין בשר או יין ביד גוי חתומים בכתב, אינו צריך לחזר אחר החותם אם נשתנה אם לאו, אבל בשאר החותמות צריך לחזר אחריהם אם נשתנו אם לאו. ויש מי שאומרים שאפילו בשאר סימנין אין צריך לחזר אחריהם אם נשתנו [אם לאו], וכל שמודיע למי שנשתלחו לו שיש על גביו סימן כן וכן, שרי. והא דאמרינן בברייתא אם מכיר חותמו וסתמו, לאו דוקא שיכירנו בטביעות העין קאמר, אלא שיהיה כעין חותמו וסתמו קאמר, [כלומר] שאם חתמו באחד מן הענינים, צריך שיכיר שיהא בו כעין אותו חותם, ולא שנשתנה לחותם אחר שאינו ממין חותמו וסתמו. ורבינו יצחק הזקן זצ"ל פירש, דברייתא דקתני אם מכיר חותמו וסתמו, לאו למימרא שצריך לחזר אחריו ולדקדק אם מכירו אם לאו, אלא הכי קאמר, אם כשחזר על חותמו מכירו, כשר, ואם לאו אסור, דמוכחא מילתא ודאי שנשתנה ונזדייף אחר שאינו מכירו, אבל אם לא הלך ולא ראה כלל, אלא שהישראל השני מצאו חתום, מותר. והכין ודאי מסתברא, דהא אמרינן דלא טרח ומזייף, והילכך כל שלא ראינוהו שנשתנה, חזקה לא טרח ומזייף. ומכל מקום נכון הדבר להודיע בכתב למי שנשתלח לו, איזה סימן עשה בו, וכן כתב רבינו יצחק ז"ל. עוד שמעתי בשם רבינו יצחק ז"ל, דשני אותיות כשני חותמות ולא טרח ומזייף להו, וטעמא דמסתבר הוא. ואם תאמר אע"פ שחתם את החבית או את הקנקן בכמה חותמות, נחוש שמא יקוב חור בחבית כעין ברזא ויוציא ממנה, לא היא דהא קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק השוכר (ס"ט, א') דלשתומא לא חיישינן, ואפי' לרבנן נמי דחיישי לשתומא, הני מילי שתומא דמגופה, אבל בגופה של חבית לא, דקשה היא לינקב. וצריך לחתום בפי כל נקבי הברזות, כמו שצריך לחתום בפי החבית.
<h2>דף ע.</h2>
גרסינן בפרק השוכר ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי, על גוי ואחדיה לדשא באפיה ואיכא ביזעא בדשא, אמר רבא כל דבהדי ביזעא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. פי' אחיד דשא שסגר הדלת במנעול מבפנים, שאפילו בא ישראל אינו יכול ליכנס שלא מדעת הגוי, אבל אם לא סגר במנעול מותר, דמתירא שמא יכנס ישראל עליו פתאום. ומסתברא דאסור דקאמר אפילו בחביות סתומות, ואע"פ שאילו בא ישראל אינו יכול למנעו מליכנס, ועל כרחו פותח לו, אפילו כן אינו מתירא, שהרי יש לו להשמט ולומר לו, ישן הייתי ולא שמעתי, ותדע לך דהא תניא (ס"א, ב') אחד השוכר ואחד הלוקח בית בחצרו של גוי, אם אין ישראל דר באותה חצר, אם אין מפתח וחותם ביד ישראל, אסור, ואע"פ שאילו בא ישראל אצל יינו אין הגוי יכול למנעו, ומיהו בשישראל דר באותו בית מותר, דכיון שדירת ישראל שם אין לו להשמט ממנו בנעילת הדלת בפניו, והיינו דקתני התם ישראל דר באותה חצר מותר. והראב"ד ז"ל כתב דכל שיש לו רשות בבית או ביין, ואפילו בבית שישראל דר בה, או שסופו לחזור בה כגון חנות וספינה, אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג, אסור, דכללא הוא דכל שלא נתפס כגנב אסור. והאי עובדא דביזעא אע"ג דהוה ישראל דר באותה חצר, ולא הודיעו שהוא מפליג מתוקם, כיון שהיה לו לגוי שיכות בבית, דחמריה הוה יתיב בגויה, ולפי דבריו יש לנו לומר, דההיא דהשוכר או הלוקח בית בחצרו של גוי, דקתני אם ישראל דר בתוכה מותר, ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו, דוקא בשלא נעל הגוי מעולם בפניו הוא. ואינו מחוור, דכיון שאף הגוי דר בחצר עשוי הוא לנעול לפעמים חצרו, ואי נמי יש לומר דשאני התם דאין לו שיכות בבית ממש שהיה נתון בתוכו, וצריכין אנו לחוש לדבריו שכבר הורה זקן. גרסינן עוד שם בפרק השוכר ההוא חמרא דהוה בביתא, דהוה דר ישראל בעיליתא וגוי בתתיתא, שמעו קל תגרא נפיק, קדים אתא גוי אחדא לדשא, אמר רבא האי חמרא שרי, מימר אמר כי היכי דקדים אנא, אתא ישראל ויתיב בעיליתא וקא חזי לי, וכגון דאיכא ביזעא בעיליתא ומצי למיחזי לכוליה חמריה הא לאו הכי, דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור.
כל איסור שאמרו בכל הני, כתב הראב"ד ז"ל שאינו אלא בשתיה, ואינו אסור בהנאה אלא בשהפקידו אצל הגוי כדי לשמרו, ואין עליו שום חותם, כדתנן (דמאי פ"ד, מ"ג) המפקיד אצל הנכרי כפירותיו. וכן כתב הר"ם במז"ל בכל הני אסור בשתיה. אבל רש"י ז"ל כתב כל שרי דהכא שרי אפילו בשתיה, דהא לא נגע קאמרינן, וכל אסור דהכא אפילו בהנאה.
ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וגוי, אישתכח גוי דהוה קאים ביני דני, אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסיר. פרש"י ז"ל אי לית ליה לאשתמוטי על הכניסה, שרי דכיון דלית ליה רשות ליכנס שם, מירתת, ואפילו בחביות פתוחות, דהוה ליה כבולשת דקתני בפרק השוכר (ע', ב') בולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה, בין פתוחות בין סתומות מותרות, לפי שאין פנאי לנסך, ואי אית ליה לאשתמוטי, חמרא אסיר, ולא דמי למניח נכרי בחנות דאע"ג דלא מיתפיס ביה כגנב, דהא מדעת בעל החנות נשאר שם ואפילו הכי חמרא שרי, דהתם לא עביד ולא מידי דליתחזי דמיכוין לנסוכי, אבל הכא דנכנס שם שלא ברשות, רגלים לדבר דלנסך נכנס, דאי לא למה ליה דעייל, וכיון דלא מירתת על הכניסה אע"ג דמיתפיס כגנב על נגיעת היין, אסור. אבל הראב"ד ז"ל פירשה דוקא כשנעל אחריו, דומיא דברייתא דקא מותיב מינה עלה, דקתני ננעל הפונדק או שאמר לו שמור אסור, הא לאו הכי שרי, דומיא דהמניח נכרי בחנותו והמניח יינו בקרון או בספינה. ונראין לי דבריו, דאילו לדברי רש"י ז"ל כי היכא דאית ליה לאשתמוטי, היאך אומרים אם לא נכנס לנסך למה נכנס, והרי הוא יש לו טענה, מחמת יראת ארי ואויב או מחמת יין שיש לו שם, וכיוצא בו, ולזה נכנס ולא לנסך.
וכל שאומר לו שמור, ושהה אע"פ שלא הודיעו מקום הפלגתו אסור, בפתוחות כל שיכול ליגע, ובסתומות כל ששהה כדי שיפתח ויסתום ותגוב, וכדתניא בפרק השוכר ננעל הפונדק או שאמר לו שמור, אסור, והיינו טעמא דאסור, אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג, דכיון שבטח בו ומסר לו שמירת הבית סמכא דעתיה דכיון דהימניה לא מהדר עליה, ואינו מתירא פן יבא עליו פתאום ואינו נמנע מליגע. וגרסינן נמי התם (ע', ב') ההיא מסוביתא דמסרה לה מפתחא לגויה אמר רב יצחק בר אלעזר, כי אתא רב דימי אמר, עובדא הוה בי מדרשא ואמרו, לא מסרה אלא שמירת מפתח בלבד. אלמא דוקא בשלא מסרה אלא שמירת מפתח, הא מסר לה שמירת הבית, היין אסור, דלא מירתת ונגע. ומכאן נמי שמעינן האי דינא, דכל שלא מסר לה שמירת הבית ממש, אע"פ שמסר [לה] מפתחות הבית, היין מותר, שלא מסר לו אלא שמירת מפתח. ומסתברא, שאפילו הודיעו שהוא מפליג, נמי מותר דכיון דלא מסר לו שמירת הבית הרי הוא כאיניש דעלמא, דמתירא הוא מליכנס בכל עת לבית, מפני העוברים והשבים כשאר אנשי המקום.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי ושתו חמרא, שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא, קם נפק, אמר רבא האי חמרא שרי, מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי. פירש הראב"ד ז"ל דוקא בשהגוי שותה יינו [וישראל יינו], דאין לו רשות לגוי ליגע ביינו של ישראל, ולפיכך הגוי מתירא מליגע דבחזקת משתמר הוא, דמימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי. ויש מפרשים אפילו בשותין שניהם מיינו של ישראל, ואם תאמר אם כן מאי שנא מהא דתנן (ס"ט, א') היה אוכל עמו על השולחן והניח לגין על השולחן ולגין על הדולבקי, שעל השולחן אסור, יש לומר דהכא בשלא הניח היין על השולחן אלא בשעת יציאתו סלקו והניחו במקום אחר, דהוה ליה כלגין שעל הדולבקי דשרי, והא קמ"ל רבא דאפילו יצא להתפלל, חושש הוא הגוי דכל שהוא זוכר יינו חוזר הוא ואינו מתעכב כדי שלא יאסרנו עליו.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי בארבא שמע ישראל קל שיפורי דבי שמשי, קם סליק אמר רבא חמרא שרי, מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי, ואי משום שבתא, אמר רבא אמר לי איסור גיורא, כי הוינן בארמיותן אמרי יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא, כמה כיסי משתכחן בשוקא, ואינהו לא ידעי דסבירא לן כר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מארבע אמות. וקשיאן לי כל הני עובדי דכי מדכר ליה והדר, מאי הוי דהשתא מיהא הא חזי ליה דאזיל, ואמאי לא נגע ביה לפי שעה, דהא בשאין בו שום חותם ואפילו שום כסוי אלא לגין פתוח קא מיירי, ויש לי לומר דמיירי דוקא בשיכול לבא וליכנס דרך עקלתון, שלא יראנו הגוי עד שיכנס אצלו, ומסתפי שמא עם יציאתו נזכר וחוזר ורואהו. ועדיין קשה לי אם כן לדברי רבא אפילו הודיעו שהוא מפליג למה אסור, נימא דמימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה ואתי, דהא כי אזיל לצלויי הרי הוא כמודיעו שהוא מפליג לצלויי, ואי נמי כי שמע קל שיפורי דבי שמשי, הרי הוא כמודיעו שהוא הולך לשבות בביתו, ונראה לי דלא אמרו מדכר לחמריה ואתי, אלא במפליג לדברים שאיפשר לו לעשותן כאן, כצלויי ושביתת שבת, דכי מדכר [ליה] לחמריה אתי ועביד הכא צרכיה, דמצלי הכא אצל חמריה, ושובת נמי אצל חמריה, אבל במפליג לדברים שאי איפשר לעשותן כאן, כגון שהוא מפליג לרחוץ במרחץ וכיוצא בזה, אסור, ועוד צריכא לי תלמוד.
ההוא אריא דנהים בי מעצרתא, אישתכח גוי דהוה קאי ביני דני, אמר רבא האי חמרא שרי, משום דמימר אמר גוי, כי היכי דטשינא אנא, טשא ישראל אחרי וחזי לי. פיר' הראב"ד ז"ל דמשום הכי איצטריך ליה רבא להא טעמא, אע"ג דלית ליה לגוי שיכות לא ביין ולא בבית, משום דקול אריה נשמע למרחוק, ויש לו לגוי טענה להשמט, כי מחמת [יראת] האריה נחבא שם, וכיון שיש לו להשמט על הכניסה, אם לא שיש להתיר משום דמימר אמר דישראל נמי טשו ואתו בתריה, הוה לן למיסר. ואני תמיה דמאי שנא לדידיה מהמניח נכרי [בחנותו], ומעובדא דאושפיזא, דפירשה הוא ז"ל דוקא בשנעל הדלת, ועל כן נראה לי שגם זה בשנכנס מפחד האריה וסגר אחריו, ולפיכך הוצרך רבא לאותו טעם, והכי קאמר כי היכי דטשינא אנא, טשא ישראל אחר קודם שנכנסתי אני, ונחבא אל הכלים ורואני.
גנבים שפתחו חביות ואין ידוע אם ישראלים אם גוים, אם רוב גנבים של אותו מקום גוים, אסור, ואם ישראלים מותר. דגרסינן בפרק השוכר (ע', א') ההוא גנבא דסליק ופתח חביתא, אמר רבא חמרא שריא רוב שוארי ישראל נינהו. ומסתברא דאפילו בעיר שרובה גוים ואינו ידוע אם גנבים גוים או גנבים ישראלים, אם ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה בפני עצמה, שאין דרך הגוים מפסקת אותה הרי אותה שכונה כעיר בפני עצמה, ואין הולכין בה אחר רוב העיר כולה, אלא אחר רוב השכונה, ואע"פ שיש קצת גוים דרים [בה] דהרי שכונה זו כעיר בפני עצמה, ואע"פ שאין דלתות השכונה ננעלות, וכדרך שאמרו גבי בשר הנמצא דאין הולכין אחר רוב [העולם], אלא אחר רוב טבחי העיר ואע"פ שאין דלתות מדינה נעולות, כדאיתא בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א') ואמרינן נמי התם (י"ג, ב') חדא בחורבא דמתא וחדא בחורבא דדברא, וצריכא, דאי אשמעינן חורבא דמתא התם הוא דמכשר רבן גמליאל משום דרוב כשרין אצלה, אבל בדברא דרוב פסולין אצלה, אימא לא, צריכא, אלמא בכל מקום, אחר רוב המקום אזלינן, אע"ג דרובא דעלמא כנגדו. וכן נמי משמע מדברי רבא בעצמו, דאמר רוב שוארי ישראל נינהו, ואי בתר רובא דעלמא אזלינן, רוב שוארי דעלמא ודאי לאו ישראל נינהו.
<h2>דף ע:</h2>
וגרסינן בפרק השוכר ההיא רביתא דאשתכחא ביני דני, והוה נקיטא חופיא בידה, אמר רבא חמרא שרי, אימא מגבה דחביתא שקלתה, ואע"ג דליכא תו, אימא איתרמויי איתרמי ליה. והא דנקט רביתא, הוא הדין לגוי גדול, אלא מעשה שהיה כך היה, וזה שלא כדעת הר"ם במז"ל שפירשה דוקא בקטנים, ואין דבריו נכונים בזה, וזו אחת מהשגותיו של הראב"ד ז"ל שהשיג עליו. וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא אופיא דאיכא למימר מגבה דחביתא שקלתה, ולא נגעה בפומא דחביתא, אבל כל דבר ידוע שאי איפשר דלא שקלתה מפומא דחביתא, אסור, ואע"ג דנתפסת עליו כגנב, דהא גנבי ממש כיון דפתוח חביתא אי לאו דרובא ישראל הוו, הוה אסרינן ליה לחמרא.
ההוא מסוביתא דמסרה לה מפתחות לגויה, אמר ר' יצחק בר אלעזר כי אתא רב דימי אמר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו, לא מסרה לה אלא שמירת מפתחות בלבד, והילכך אין לה שיכות לא בבית ולא ביין. ואע"פ שהיו חביות פתוחות, ואפילו הודיעה שהיא מפלגת, ושהתה הרבה מותר, דיראה היא מליכנס לבית כלל, כשאר אנשי המקום.
תניא בפרק השוכר חצר החלוקה במספס רב אמר טהרותיו טמאות, ובגוי אינו עושה יין נסך, כלומר [ואע"ג] שידו של גוי מגעת, ור' יוחנן אמר אף טהרותיו טהורות. מיתיבי הפנימית של חבר והחיצונה של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירותיו, ומניח שם כלים אע"פ שידו של עם הארץ מגעת לשם, קשיא לרב, אמר לך [רב] התם שנתפס עליו כגנב. תא שמע רשב"ג אומר גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, אותו חבר מניח שם כלים ומניח שם פירותיו, ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת לשם, קשיא לר' יוחנן, אמר לך ר' יוחנן, שאני התם דאית ליה לאישתמוטי ואמר אימצורי קא ממצירנא, ואפילו הכי דוקא לרשב"ג, אבל לרבנן בין כך ובין כך [טהרותיו] טהורות. וכל שכן לגבי יין נסך דבכי הא אין הגוי עושה יין נסך לכולי עלמא. ת"ש גגו של חבר בצד [גג] עם הארץ, החבר מניח כלים שם ושוטח שם פירות, ואע"פ שידו של עם הארץ מגעת שם, אמר לך רב, לאו איכא רשב"ג דקאי כוותי אנא דאמרי כרשב"ג, אלמא אפילו לגבי טהרות לרבנן בכי הא, טהורות. וכל שכן לגבי יין נסך.
שנינו בפרק השוכר בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום, חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. כלומר בפתוחות חוששין שמא נגעו ונסכו, אבל סתומות מותרות, חזקה לא נגעו, שאם פתחו ונגעו למה חזרו וסתמו, שהם אינם יראים מליגע. בשעת מלחמה, אלו ואלו מותרות חזקה לא נגעו, שאין להם פנאי לנסך בחפזם ללכת מפחד אויב.
